חרף סעיף 7 לחוק חופשה שנתית הקובע כי לא יכולה להיות לעובד צבירת ימי חופשה של מעל שנתיים (בהסכמת המעסיק), בפועל הסעיף כמעט אינו מיושם מאחר והאחריות שימי החופשה ינוצלו היא של המעסיק, כך שדה פקטו בתי הדין לעבודה פוסקים ימי חופשה עד תקרת הכמות המגיעה לעובד עפ"י כללי ההתיישנות (3 שנים + שנה שוטפת).
דב"ע לא/3-1 בראדון – ג'רד, פד"ע ב 121, 129-128 (1971); ע"ע 197/03 אסייג – חנה גורן הפקות בע"מ, 16.6.05-
"עפ"י סע' 7 לחוק חופשה שנתית, אין החופשה ניתנת לצבירה ונקודת המוצא שקובע החוק הינה, ככלל, שאין לעובד אפשרות לצבירת ימי החופשה. אולם, האיסור על צבירת חופשה איננו מוחלט, ובסעיף 7 נקבע חריג, המאפשר צבירת חופשה, מאחר והחובה ליתן חופשה מוטלת על המעביד, עליו הנטל להוכיח שנתן לעובד אפשרות לקחתה והעובד הוא שסירב מסיבה בלתי סבירה, התלויה בעובד. אם לא הוכיח המעביד כאמור – כמו במקרה שלפנינו בו טענה זו כלל לא הועלתה – אזי, אין לראות באי לקיחת החופשה על ידי העובד "צבירה" בניגוד לחוק חופשה שנתית, או ויתור על מכסת החופשה העומדת לזכותו, ואין לגרוע מימי החופשה של העובד, מכח החוק."
מטרת החופשה השנתית היא למנוחה ולהתאווררות בכל שנה של העובד על מנת למנוע עייפות החומר ושחיקה לאורך שנות העבודה, ועל כן המצב האידיאלי מבחינת צבירת ימי חופשה הוא כי מעסיק יאפשר לעובד לנצל את ימי החופשה העומדים לזכותו בכל שנה, ויבהיר לו כי לא יאפשר צבירה מעבר לשנתיים הרשומות בחוק. הדבר נהוג בעיקר בבנקים שם אין מאפשרים צבירת ימי חופשה משנה לשנה וקיימת חובה לצאת לחופשה רציפה של 7 ימים בכל שנה.
חשוב לזכור כי גם אם המעסיק אפשר לעובד צבירת ימי חופשה ללא הגבלה הרי שממילא תקופת ההתיישנות של ימי חופשה היא 3 שנים + שנה צוברת, כך שאם עובד צבר ימי חופשה של מעבר לתקופת ההתיישנות בכל מקרה לא יוכל לנצל את ימי החופשה שנצברו מעבר למכסה.